So all Israel were reckoned by genealogies; and, behold, they are written in the book of the kings of Israel; and Judah was carried away captive to Babylon because of their transgression.
תרגום כתוביםמיוחס לתלמיד רס״גמיוחס לרש״ירד״קרלב״גרלב״ג תועלותמצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״םעודהכל
וכל ישראל התיחשו – אמרתי לך קצת מן יחוסן מה שמצאתי אבל עיקר יחוסן על ספר מלכי ישראל ויהודה שהגלו לבבל במעלם ועמהם הייתי אני עזרא ויחוסם מצאתי כתוב וכתבתיו.
And all Israel traced their genealogy I related to you part of their genealogy, which I found, but the greater part of their genealogy is in the Book of the Kings of Israel, but the Judeans, who were exiled to Babylon because of their treachery, with whom I, Ezra, was – I found their genealogy written, and I recorded it.
וכל ישראל התיחשו – כלומ׳: 1אע״פ שזכרתי מקצת יחשם לא זכרתי כלם, והנם כתובים על ספר מלכי ישראל. ואותו הספר איננו נמצא אצלנו, כמו ספר הישר (יהושע י׳:י״ג) וספר מלחמות יי׳ (במדבר כ״א:י״ד).
(א-ב)ויהודה הגלו לבבל במעלם – גלות ישראל זכר למעלה (ה׳:כ״ו) – שהגלום פול מלך אשור ותגלת פלאסר מלך אשור לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה; וכן שאר השבטים הגלם מלך אשור (מלכים ב יז). ואותם לא שבו בבית שני, 2זולתי מעטים מן השבטים נשארו 3מאפרים וממנשה ומיששכר ומזבולון; ונשארו עם מלכי יהודה עד גלות יהודה, וגלו עמהם ושבו עמהם. ושבט יהודה שהגלו לבבל במעלם שבו בימי עזרא; ועתה הוא מספר תשובתם, ואותם שישבו בירושלם בשובם מהגלות כמו שמספר בספר עזרא (נחמיה י״א:ד׳ ואילך). ואמ׳ והיושביםהראשונים אשרבאחזתם, כלומ׳: 4הראשונים אשר באו מבבל נתישבו באחזתם בעריהם, ישראל וכהנים ולוים ונתינים; ובירושלם ישבו מהם 5כמו שהולך ומספר. וכן אמ׳ שם בספר עזרא ״ואלה ראשי המדינה אשר ישבו בירושלם ובערי יהודה ישבו איש באחזתו בעריהם ישראל הכהנים והלוים והנתינים״ (נחמיה י״א:ג׳); ושם הוסיף ״ובני עבדי שלמה״ לא זכרם הנה.
2. זולתי מעטים וכו׳. מכאן עד סוף המשפט חסר בכת״י פריס, וסביר שרד״ק הוסיף כן אחרי שהתחשב בעדות של הסיפורים בסוף הספר שאירעו אחרי גלות עשרת השבטים; ועיינו בהערה הבאה.
3. מאפרים וממנשה ומיששכר ומזבולון. כמובן גם היו משבט בנימין, כמו שמוכח, למשל, מפסוק ג להלן. אך השבטים שרד״ק מזכיר כאן נראה שהוא העתיק מהפסוק בדברי הימים ב ל׳:י״ח, המתייחס לפסח שעשה חזקיהו; כי מהזכרתם שם מוכח שלא היו אז כל בני השבטים האלה בגלות. ברם, גם שבט אָשר נזכר באותו הקשר (פסוק יא), למרות שאין רד״ק מזכיר אותו. במה שמניח רד״ק, ככל הנראה, שאותו פסח שעשה חזקיהו היה אחרי גלות שלמנאסר, שהוא סוף גלות עשרת השבטים, אולי דייק כן מהלשון ״הפליטה הנשארת לכם מכף מלכי אשור״ בדברי הימים ב ל׳:ו׳; זאת אומרת: כבר הגלו אותם שני מלכי אשור, תגלת פלאסר ושלמנאסר. והשוו לעומת המיוחס לרש״י שם.
4. הראשונים אשר באו מבבל. אבל המיוחס לתלמיד רס״ג והמיוחס לר״י קרא סוברים שמשמעות ״הראשונים״ היא שישבו עולי בבל במקומות שישבו ״הראשונים״ בתקופת בית ראשון.
5. כמו שהולך ומספר. לעומת כן, דעת המיוחס לר״י קרא היא שאלה שנרשמו להלן הם בני אלה השבטים שישבו בירושלים כשנלכדה העיר בימי דוד, והם ה״ראשונים״ שבפסוק ב. השוו המיוחס לרש״י לעיל ח׳:כ״ט: ״ומה ענין לפרש ולייחס בכאן בדברי הימים דורות ויחס שלאחר עזרא, כי אם אותם שהיו בבית ראשון״. ובכן, יש להעלות שגם הוא מפרש כמיוחס לר״י קרא; אך כוונתו המדוייקת שם אינה ברורה (ויתכן שאף הנוסחה שבדפוסים אינה מדוייקת). והשוו להלן פסוק יח ובהערות.
All Israel was registered by genealogies. This means: Even though I have provided some of the genealogies, I have not provided all of them: the book of the kings of Israel is where they arerecorded. But that book, like the Book of Jashar (Joshua 10:13) and the Book of the Wars of the Lord (Numbers 21:14), is not in our possession.
(1-2)And Judah was taken into exile in Babylonbecause of its violations. Concerning the exile of Israel, the text stated above (5:26) that King Pul of Assyriaand King Tiglath-pileser of Assyria exiled the Reubenites, the Gadites, and the half-tribe of Manasseh. In fact, the Assyrian king exiled the rest of the tribes also (2 Kings 17). None of these tribes, however, returned at the time of the Second Temple, with the exception of a small minority—from Ephraim, Manasseh, Issachar, and Zebulun (cf. 2 Ch 30:18)—who remained with the Judean kings until the Judean exile, went to exile with them, and returned with them. The tribe of Judah, on the other hand, which was taken into exile in Babylon because of its transgressions, did return in the time of Ezra. So here it tells about their return, and about those who settled in Jerusalem upon their return from exile as described in the book of Ezra (Neh 11:4–6). When the text says “The first to settle on their property,” it means that the first returnees from Babylon settled on their property in their cities—Israelites, priests, Levites, and temple servants. And as it proceeds to detail, some of them settled in Jerusalem. It says the same thing in the book of Ezra (Neh 11:3): “These are the provincial heads who lived in Jerusalem. In the countryside of Judah, the people lived in their towns, each on his own property—Israelites, priests, Levites, temple servants.” Only there it adds “and the sons of Solomon’s servants,” who are not mentioned here.
וכל ישראל התיחשו וגו׳ – ידמה שזה היה בימי ירבעם בן יואש או בימי ירבעם בן נבט כי כבר זכר תחלה שהם התיחשו בימי יותם מלך יהודה ובימי ירבעם מלך ישראל ולא זכר אם היה בן נבט או בן יואש.
ויהודה הגלו לבבל במעלם – זה היה רבו בימי צדקיה והיה קצתו בימי יהויקים ובימי יכניה בנו.
(א-ג) התועלת החמשה עשר הוא מה שלמדנו מפני מה שסמך לגלות בבל זכרון השבי׳ לירושלים והשתדלות׳ בעבודת בית האלהים בשלום שבפנים שלא היתה הכונה בהגלותם כי אם להיישירם לעבודת י״י יתברך כי רוב השומן הביאם אל הבעיטה. ולזה תמצא כי בתחלת בית שני נעתק ענין יהודה ובנימין אל הטוב בתכלית מה שאפשר וזה מבואר מאד בספר עזרא.
והנם – הנה הם.
וכל ישראל התיחשו וכו׳ – כאומר אף שלא הזכרתי אני יחוס כל ישראל הנה כולם נחקר יחוסם והנה כתובים על ספר מלכי ישראל והספר הזה גלה עמהם ואינו בידי להעתיק ממנו כל יחוסם.
ויהודה – אבל יהודה הגלו לבבל בעבור מעלם וספר יחוסן עמהם ומה שמצאתי בה העתקתי כי עמהם נמצאתי.
וכל ישראל התיחשו – לפי שעדיין לא יחס דן ונפתלי לכן חזר כאן לאמר וכל ישראל התיחשו היינו שהתיחשו על ספר מלכי ישראל אבל הם גלו לחלח וחבור ויהודה הגלה לבבל, זה הדבר שהאריך ביחוסי יהודה ומקצר ביחוסי ישראל.
וכל ישראל התיחשו – אחר שגמר לכתוב קצת מיחוסי השבטים, בא להודיע, על שדלג יחוס כמה שבטים ולא הזכירם לגמרי כמו זבולון ודן ונפתלי, וגם אלה שכתב לא כתב רק יחוס איזה משפחות, עז״א שבאמת כל ישראל התיחשו והיחוש שלהם בפרטות כתוב על ספר מלכי ישראל, שם תמצא כל הפרטים.
ויהודה – ר״ל וכן, ויחוס של יהודה אשר הגלו לבבל תמצא בספר מלכי יהודה, שאז היו עדיין ספרי היחוס במציאות.
תרגום כתוביםמיוחס לתלמיד רס״גמיוחס לרש״ירד״קרלב״גרלב״ג תועלותמצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״םהכל
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]
והיושבים הראשונים אשר באחזתם בעריהם – רוצה לומר: אחר גלות בבל והנה זכר שהיו שם מן בני אפרים ומנשה כי הוא ידוע כי בעת מלכי יהודה אחר גלות שומרון וקודם זה גם כן נתחברו עם יהודה ובנימין קצת מבני שאר השבטים והמה הגלו בבבל ומשה שבו לירושלים בימי זרובבל ועזרא ונחמיה התרשתא.
והיושבים – מלא וא״ו אחר יו״ד וכן אומרת המסורה ב׳ חד חסר וחד מלא דתאנים חסר עיין ירמיה סימן כ״ד במ״ג.
והנתינים – הם הגבעונים ונקראים כן ע״ש שנאמר בהם ויתנם יהושע וכו׳ חוטבי עצים וכו׳ (יהושע ט׳:כ״א).
והשוערים – הממונים על שערי בה״מ לשמור ולפתוח ולנעול.
ואחיהם – וחבריהם וכן בכל הספר.
והיושבים הראשונים – בני הגולה שעלו בראשונה עם זרובבל אשר עלו קודם שעלה עזרא ואנשיו אשר נתיישבו ראשונים בעריהם שאחזו ולא בירושלים המה היו מכל שבטי ישראל אשר חזרו מבבל (כי אף שבני עשרת השבטים הגלו לאשור מכל מקום רבים נשארו בארצם וגלו לבבל עם בני יהודה ובנימין וחזרו עמהם).
הכהנים – גם מהם ישבו בערי אחוזתם ובנחמיה חשב גם בני עבדי שלמה.
והיושבים הראשנים – היינו אותם ששבו מהגלה וישבו בעריהם ראשונה המה הכהנים הלוים וגו׳.
והיושבים – עתה בא לכתוב מבני ישראל ששבו לא״י מגלות בבל ברשיון כורש, ואמר שהיושבים הראשונים התישבו בשובם כ״א בעיר אחוזת אבותיו שישבו בם לפני גלותם, ובא לספר עתה מי שהתישב בירושלים בימי עזרא ונחמיה כמ״ש בנחמיה (י״א:א׳) שהפילו גורלות להביא א׳ מעשרה לשבת בירושלים. והנה מה שנאמר כאן עד פסוק י״ח, נאמר ג״כ בנחמיה (סי׳ יא עד פסוק כ״ה), אמנם יש בין המסופר פה ובין המסופר שם סתירות ושנויים וחלופים רבים, בין בשמות האנשים, בין בשמות יחוסיהן, בין במספרם, ובכל עניניהם, עד שמה שאמרו חז״ל בפסחים (ס״ב:ב׳) שבין אצל לאצל היה להם ד׳ מאות גמלי טעונים דרשות, אין זה פלא כלל, כי מן סוף פסוק ל״ח שבפרשה הקודמת שמסיים כל אלה בני אצל, עד סוף פרשה זו שסיים ג״כ בבני אצל, יש פליאות ותמיהות וסתירות עד שהמבארים בעלי הפשט גבבו ד׳ מאות גמלי דברי רוח, להשוות שמות מחולקים ולדרשם לאמר שהם שמות דומים, בדברים המביאים לידי שחוק, ואף כי אם נלך בזה בדרך הדרוש. אולם בפירושי לס׳ נחמיה בארתי שמ״ש עזרא בד״ה לא אמר נחמיה בספרו, רק נחמיה בא להוסיף ולבאר ולפרש את דברי עזרא, והוסיף דברים שהשמיט עזרא, באופן שהוא השלים את מה שקצר עזרא בארו יפה, ושניהם מתאימות עולים בקנה אחד כפתור ופרח, ולא אכפיל פה את הדברים רק אציין בכ״מ על פירושי שם, כי שם עקר מקומו.
תרגום כתוביםמיוחס לתלמיד רס״גרד״קרלב״גרלב״ג תועלותמנחת שימצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״םהכל
ובירושלים בתוך הכרך ישבו מן בני יהודה ומן בני בנימן ומן בני אפרים ומנשה – כי בבית ראשוןא היו מרוב שבטי ישראל, כמו שכתוב: כי עזבו הלוים את מגרשיהם ואחזתם וילכו ליהודה ולירושלם כי הזניחם ירבעם ובניו מכהן לה׳ [...] ואחריהם מכל שבטי ישראל הנותנים את לבבם לבקש את ה׳ אלהי ישראל באו ירושלם [...] ויחזקו את מלכות יהודה (דברי הימים ב י״א:י״ד-י״ז). ובספר עזרא אינו מזכיר בני אפרים ומנשה, שכן הוא דרכן של ב׳ ספרים הללו מה שהזכיר במקום אחד אם בא להזכירו במקום אחר מקצר את סדרו כפי מה שיכול. ואנשי מזרח אומרים ב׳ ספרים מצא הסדרן וכתב כאן וכאן, ואף כאן בדברי הימים לא ייחס לפי שהיו מועטים והזכירם ולא ייחסם.
א. כך במהדורת קירכהיים. בכ״י רוסטוק 32 (במקום: ״בבית הראשון״): ״בבית אל״. בכ״י מוסקבה 853: ״בבית״.
ובירושלם ישבו מן בני יהודה וגו׳ – וכן אומ׳ שם (נחמיה י״א:ד׳); 1וספורו הדברים הנה וספורו שם שוה, לא יתחלף אלא במקומות מעטים, ונקל הוא להשות ביניהם, כי שמות בני אדם משתנים כמו שזכרנו כמה פעמים בזה הספר. ומה שיש הפרש ביניהם 2בחשבון בבני בנימן 3ובכהנים – שכלל בחשבון שם מה שלא כלל הנה, וכלל הנה מה שלא כלל שם; 4וקרוב הוא להבין.
1. וספורו וכו׳. המיוחס לרש״י לעיל ח׳:כ״ט והמיוחס לר״י קרא מפרשים את השינויים אשר מתייחס להם רד״ק כאן על פי שיטתם של ״ג׳ ספרים מצא״. יש לראות את דברי רד״ק כתגובה למהלך זה; וראו גם המיוחס לתלמיד רס״ג; וברגר, ״Exegetical Programme״. וראו גם דיונו של מ׳ אייזמן, דברי הימים א ע׳ 141 על משמעות דברי רד״ק אלה.
2. בחשבון בבני בנימן. ראו להלן פסוק ט ונחמיה י״א:ח׳.
4. וקרוב הוא להבין. ראו ההבדלים בין התיאורים של אלה הנכללים בחשבונות כאן לבין אלה הנזכרים שם.
And among those who settled in Jerusalem were some of theJudahites etc. The text there says the same thing (Neh 11:4). The account here parallels the one there, with only occasional discrepancies. And those are easy to harmonize, because people are called by different names, as we have stated several times [in commenting] on this book. While [the two accounts] provide different numbers for the Benjaminites and the priests, this is because it counts some there that it does not count here, and vice versa. It is readily understandable.
ובירושלים ישבו מן בני יהודה ומן בני בנימין וג׳ – די בזה טעם, למה שכתוב על גלות ירושלים, וכן על שובם בבית שני, בזכרם יהודה וישראל.
עותי בן עמיהוד בן עמרי – הוא עתיה בן עזיה שאמר בעזרא (נחמיה י״א:ד׳), עוזיה הוא עמיהוד, עמרי הוא זכריה, אמרי הוא אמריה, שפטיה הוא בנוא.
א. לפנינו: ״בני״.
עותי בן עמיהוד וגו׳ – רוצה לומר: שהוא היה מבני פרץ בן יהודה והנה זכר בספר עזרא (נחמיה י״א:ד׳) ששמו היה עתיה בן עזיה בן זכריה בן אמריה.
בנימן – בני מן קרי. כתיב חד וקרי תרתי מסורת ד״ה א׳ כ״ז.
עותי – ובנחמיה נאמר עתיה והוא הוא כי קרובים המה בלשון אולם השינוי בשמות האבות ובמספרם הוא לפי שגם כאן גם בנחמיה לא חשב כל האבות כסדר עד האב הראשון כ״א חשבם בדלוג וחשב כאן אחרים ממה שחשב בנחמיה.
עותי – הוא עתיאא האמור (בנחמיה י״א ד׳).
בן עמיהוד – הוא בן עויזיהו.
עמרי – הוא זכריה.
אמרי – הוא אמריה.
בנימן – הוא שפטיה ובן מהללאל הנאמר שם קצרו כאן.
א. כן בדפוסים. בפסוק: ״עתיה״.
תרגום כתוביםמיוחס לתלמיד רס״גרלב״גמנחת שימצודת דודאדרת אליהו לגר״אהכל
ומן השילוני עשיה – כאן מצאתי ספרים מתחלפים במלוי וחיסור יו״ד ווא״ו והרבה גמגומים יש בדבר כי המסורה הכתובה במ״ג המסורה אינה כתובה כתקנה ומההיא ליכא למשמע מינה מידי ברם לפום מאי דמשתכח בספרי דוקני צריכא למימר הכין. השילוני ב׳ כ״כ וסי׳ ומן השילוני עשיה (דין). ושאר דברי שלמה (דברי הימים ב ט). כי היתה נסבה מעם האלהים (דברי הימים ב י׳) השלוני כתיב. בן אורי׳ בן זכריה (נחמיה י״א) השלני כתיב חסר דחסר. ושארהון השילני כתיב מלא יו״ד וחסר וא״ו.
ומן השילוני – מבני שילה בן יהודה.
עשיה – הוא מעשיה האמור בנחמיה.
הבכור – שהיה הבכור מאחיו.
עשיה – הוא מעשיה בן ברוך האמור שם.
עשיה – שם האריך ביחוסו ששה דורות, ובארתי שם פ״ה.
תרגום כתוביםמיוחס לתלמיד רס״גרלב״גמנחת שימצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״םהכל
ומן בני זרח יעיאלאואחיהם – של יעיאל ועשיה ועותי הראשונים שש מאות ותשעים. ולפי שלא ייחס בני זרח בעזרא הוא אומר: כל בני פרץ היושבים בירושלם ארבע מאות ששים ושמנה (נחמיה י״א:ו׳), וחסר ממספר דברי הימים.
א. לפנינו: ״יעואל״.
ומן בני זרח וגו׳ – זה לא נזכר בספר עזרא.
בני זרח יעואל – בוא״ו שרוקה ואין זה מהכתובים יעואל וקריא יעיאל.
ואחיהם – של יעואל ועשיה.
שש מאות ותשעים – מוסב על בני שלה ועל בני זרח ומספר בני פרץ נאמר בנחמיה.
ומן בני זרח – בנחמיה קיצר ולא הזכירם לכן המספר דשם אינו אלא שש מאות ששים ושמונה וכאן נאמר ותשעים מפני שחסר שם בני זרח.
ומן בני זרח – זה לא נמצא בנחמיה רק שם כתב סך בני פרץ ארבע מאות ששים ושמונה, ובארתיו שם פסוק ו׳.
תרגום כתוביםמיוחס לתלמיד רס״גרלב״גמנחת שימצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״םהכל
ומן בני בנימן סלוא בן משלם בן הודויה בן הסנואה – הוא יועד בן פדיה בן קוליה בן מעשיה בן איתיאל בן ישעיה (נחמיה י״א׳:ז׳). בן הודיה הוא יועד וענין אחד הוא לאל״ף ולעי״ן כמו שאמר יער יארא ואע״פ שכתוב באל״ף נקרא בעי״ן ויש אם למקרא. בן פדיה הוא בן הסנואה.
א. ראה בהערה לעיל א׳:ל״ה.
סלוא בן משלם – כבר נזכר בספר עזרא אך אבות משלם נזכרו (נחמיה י״א:ז׳) בשמות אחרים או היו הנקראים בשמות ההם זולת אלו אזכר פה כי בזה הספר ייחס הבן לפעמים אל הדורות הרחוקים לו מאד והנה זכר בזה המקום.
ומן בני בנימן – קיצר כאן ממ״ש התם וחשב פה אחרים מה שלא חשב שם.
סלוא – בנחמיה כתיב היחוס ז׳ דורות ושמות אחרים ממ״ש כאן, וכל המנויים בפסוק ח׳ לא נמצא שם, ושם הוסיף גבי סלי תשע מאות עשרים ושמונה, והתבאר שם פסוק ז׳. ועוד הוסיף שם דברים שלא נזכר פה, והתבאר שם פסוק ט׳.
תרגום כתוביםמיוחס לתלמיד רס״גרלב״גאדרת אליהו לגר״אמלבי״םהכל
and Ibneiah the son of Jeroham, and Elah the son of Uzzi, the son of Michri, and Meshullam the son of Shephatiah, the son of Reuel, the son of Ibneiah;
יבניה – הוא ישעיה (נחמיה י״א:ז׳), ויבן בם אלהים ויושע אותם אלהים.
א. במהדורת קירכהיים: ״[הוא מעשיה] בן קוליה״, אמנם בפסוק שם מעשיה הוא אביו של קוליה. ואולי צ״ל ״הוא קוליה בן מעשיה״, או: ״[הוא פדיה] בן קוליה״.
ב. כך במהדורת קירכהיים (ונראה שהכוונה שמיהר לקרות עליו את שם זקנו קוליה, ודילג כמה דורות). בכ״י טורינו 124 (לפי עדות קירכהיים), מוסקבה 853 (במקום ״ואץ לקרות״): ״ואין לכרות״.
יבניה ואלה ומשלם – וזכר תמורת אלו בספר עזרא (נחמיה י״א:ח׳) גבי סלי.
ועזריה בן חלקיה בן משלם – הוא עזריה כהן שהיה בבית שני, ואביו חלקיה זהא היה כהן גדול בבית ראשון בימי יאשיהו (מלכים ב כ״ב:ד׳), שהיה בן משלם בן צדוק בן מריות ואלו הן אשר סיפרנו למעלה בייחוס כהנים גדולים (דברי הימים א ו׳:ל״ז-ל״ח). ולא אמר הנה ועזריה בן שריה בן חלקיה, למען כי נהרג אביו ביד נבוכדנצר וקראו על שם אבי אביו שמת בשלום ולכן הזכירו על שמו, ואמר בעזרא: שריה בן חלקיה בן משלם (נחמיה י״א:י״א) זה מגיד על בית ראשון שהיה שריה כהן גדול, ועתה בבית שני: ואחיהם עשה המלאכה לבית (נחמיה י״א:י״ב).
ואמר הנה בן מריות – שב על אבי אביו הנזכר כאן בייחוס של בני פינחס.
נגיד בית האלוהים – זה כהן גדול ומלך, כי נגידות זו מלכות כמו שאמר ביהודה: ולנגיד ממנו (דברי הימים א ה׳:ב׳).
א. כך בכ״י מוסקבה 853. במהדורת קירכהיים חסר ״זה״.
ועזריה בן חלקיה – הוא שריה בן חלקיה בספר עזרא (נחמיה י״א:י״א).
נגיד – בהרבה ספרים ישנים מלא יו״ד.
ועזריה – הוא שריה הנאמר בנחמיה.
נגד וכו׳ – ממונה על בית אלהים.
ועזריה – הוא שריה האמור שם, וכאן חשב עוזיה וקיצר התם.
תרגום כתוביםמיוחס לתלמיד רס״גרלב״גמנחת שימצודת דודאדרת אליהו לגר״אהכל
and Adaiah the son of Jeroham, the son of Pashhur, the son of Malchijah, and Maasai the son of Adiel, the son of Jahzerah, the son of Meshullam, the son of Meshillemith, the son of Immer;
תרגום כתוביםמיוחס לתלמיד רס״גרלב״גמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״םעודהכל
ואחיהם ראשים לבית אבותם וגו׳ – הנה בספר עזרא זכר מספרם ולא עלה כי אם אלף {ומאה} ותשעים ושנים וידמה שבזה המקום כלל בזה המספר הלוים כי הם גם כן היו גבורי חיל לעשות מלאכת עבודת בית האלהים כי הלוים הם גם כן משתתפים בזאת העבודה.
ואחיהם ראשים – ואחיהם אשר היו ראשים לבית אבותם שהיו במספר אלף וכו׳ גם הם ואנשיהם ישבו בירושלם ובנחמיה נאמר מספר פחות ויתכן אשר שם חשב רק אותם שהיו תחת ממשלת השרים הנזכרים שם וכאן כלל את כל הכהנים כולם.
ומן הלוים – אשר ישבו בירושלים, שמעיה בן מררי, ובקבקר ומתניה מן בני אסף, ועובדיה מן בני ידותון, וברכיה מן בני אלקנה.
היושב בחצרי נטופתי – שהיה על המלאכה החיצונה לבית האלהים, אלה ישבו בירושלים.א
ובעזרא מפרש: ומן הלוים שמעיה [...] ושבתי ויוזבד על המלאכה החיצונה לבית האלהים (נחמיה י״א:ט״ו-ט״ז) להביא את המעשר לבית האוצר (נחמיה י׳:ל״ט), ומתניה בן מיכה בן זבדי בן אסף ראש התחלה יְהוֹדֶה לתפלה (נחמיה י״א:י״ז) שהוא היה מתחיל להודות הודו לה׳ קראו בשמו (דברי הימים א ט״ז:ח׳), ועבדא בן שמוע בן גלל בן ידותון (נחמיה י״א:י״ז) הוא היה משנה לתהלה, וכאן מפרש עסק מלאכתן וישובן בירושלים; אבל בדברי הימים לא פירש עסק מלאכתן אלא אומר אלה ישבו בירושלם (דברי הימים א ט׳:ל״ד).
and Obadiah the son of Shemaiah, the son of Galal, the son of Jeduthun, and Berechiah the son of Asa, the son of Elkanah, that dwelled in the villages of the Netophathites.
תרגום כתוביםמיוחס לתלמיד רס״גרלב״גמנחת שימצודת דודאדרת אליהו לגר״אעודהכל
ועד הנה – ועד עכשיו בימי עזרא היו יושבים בשער המלך מזרחה כשהיו אבותיהם פתח האהל מועד כי הוא במזרח, כי כל מקום שנאמר לפני ה׳ אינו אלא במזרח (ספרי נשא י״ז), וכן היו במקדש ב׳ שוערים לשער המזרח כמו שאומר הכתוב: ויפל הגורל מזרחה לשלמיהו (דברי הימים א כ״ו:י״ד) ושלום ועקוב וטלמון ואחימן, ושלום זה היה הראש עליהם שהיו מן הקרחים, כשם שהיו אבותיהם שוערים בשער מזרחה של אהל מועד בימי דוד (דברי הימים א כ״ו:י״ד) שהיו חונים הלויים סביב לאהל מועד, וכמו: וסביבא לאהל מועד יחנו (במדבר ב׳:ב׳) וזהו למשפחותם לבית אבותם.
ועד הנה בשער המלך מזרחה – פתרון עד מהלאה עד שער ששמו שער המלך המזרחה.
המה השוערים – שלום ואחיו ממחנות בני לוי.
And from here until the king's gate to the east The meaning of עַד is: from here until a gate named the King's Gate to the east.
they are the gate sentries Shallum and his brethren of the camps of the sons of Levi.
ועד הנה בשער המלך מזרחה – כלומ׳: 1עדין כמו שהיה בבית ראשון, השוערים ממונים בשער שהיה המלך נכנס בו, שהיה מזרחה כמו כן. על אותו ענין שנעשה בבית ראשון נעשה בבית שני, 2כמו שאומ׳ ״המה יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם״ (להלן פס׳ כב).
1. עדיין כמו שהיה בבית ראשון וכו׳. השוו המיוחס לתלמיד רס״ג. המיוחס לר״י קרא, הסובר שמדובר כאן בתקופת בית ראשון, מפרש: ״ועד הנה בשער המלך – ממקום מושבותם היו יושבים בעיר הקודש עד שער המלך, וגם בשער המלך כלפי מזרח; והודיע לנו מקום מושבם שהיה בעיר הקודש.״ השוו המיוחס לרש״י, אשר גם הוא מפרש ״עד הנה...״ כתיאור מקומי: ״פתרון: עד מהלאה עד שער ששמו ׳שער המלך מזרחה׳ ״. וראו מה שכתבנו בשיטתו לעיל פסוק א הערה ד״ה ״כמו שהולך ומספר״.
2. כמו שאומ׳ וכו׳. לשונו שם: ״הם יסדו וקימו הדבר שיהיה כן כל הימים״.
To this point, at the King’s Gate on the east. This means: [The setup] remains how it was for the first Temple: the keepers are stationed at the gate through which the king used to enter, which was on the east then also. What was done for the Second Temple followed the example of the First Temple, as the text says, “David and Samuel the seer established that they be set up like this” (v. 22).
ועד הנה בשער המלך מזרחה וגו׳ – רוצה לומר: שעד זה הזמן היו אלו השוערים בשער המזרחי שבו היה נכנס המלך מביתו לבית המקדש והיו למחנות ולמשמרות לפי מחצרותם.
ועד הנה – הוא״ו בגעיא בספרי ספרד.
ועי הנה – ר״ל כמו שיסד דוד ושמואל את השוערים כן היה כל ימי עמידת הבית ועד הנה בבית השני.
בשער – לעמוד לשמור בשער אשר המלך בא בו הפונה מזרחה המה שלום וחביריו היו שוערים בשערי הר הבית שהיא מחנה לויה.
ועד הנה – רצה לומר מימי דוד ועד הנה.
המה השערים – היינו הנ״ל.
ועד הנה – ר״ל השוערים שהזכיר היה להם ירושה מאבותיהם, שגם בימי דוד היו הם השוערים בשער המלך בצד מזרח, וכמ״ש לקמן (כ״ו:א׳) למחלקות לשוערים לקרחים משלמיה בן קורא מן בני אסף, ושם (פי״ד) ויפול הגורל מזרחה לשלמיה, וז״ש ושלום בן קורא וכו׳ שומרי הספים לאהל – שלא יכנס איש באהל מועד (כי זה היה בימי דוד שלא נבנה המקדש).
ואבותיהם על מחנה ה׳ – כי בני קהת היו על הארון והכפורת וכלי ההיכל, כמ״ש בספר במדבר (ד).
תרגום כתוביםמיוחס לתלמיד רס״גמיוחס לרש״ירד״קרלב״גמנחת שימצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״םהכל
And Shallum the son of Kore, the son of Ebiasaph, the son of Korah, and his brothers, of his father's house, the Korahites, were over the work of the service, keepers of the gates of the Tent; and their fathers had been over the camp of Hashem, keepers of the entry;
תרגום כתוביםמיוחס לתלמיד רס״גמיוחס לרש״ירד״קר״י אבן כספירלב״גמנחת שימצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אעודהכל
הקרחים על מלאכת העבודה שומרי הספים לאהל ואבותיהם היו לפנים בימי פנחס על מחנה ה׳ שומרי המבוא – שומרי פתח אהל מועד.
הספים – מזוזות אהל מועד, כמו: ספם את ספי (יחזקאל מ״ג:ח׳) והם קצות קרשי המשכן.
שומרי הספים לאהל – שלום בן קורא ואחיו לבית אביו הקרחים שומרי הספים של אוהל מועד שלא היו מניחים שום אדם לבא אל אהל מועד כי אם הכהנים בעבודתן.
the guards of the thresholds of the Tent Shallum the son of Kore and his brethren of his father's house, the Korahites, were the guards of the thresholds of the Tent of Meeting and did not allow any person to enter the Tent of Meeting, except the priests in their service
ושלום בן קורא בן אביסף בן קרח – הוא אביסף בן קרח שהזכיר למעלה (ו׳:כ״ב) בפרשת ״ואלה אשר העמיד דוד על ידי שיר״ (ו׳:ט״ז). 1אבל שלום בן קורא לא הזכיר שם; ואולי מבני הימן היה, וקצר היחש עד בן אביסף בן קרח.
ואחיו לבית אביו הקרחים על מלאכת העבודה שמרי הספים לאהל – רוצ׳ לומר: שומרי 2מזוזות בית קדשי הקדשים, כמו שהיו אבותיהם משפחת הקרחי – שהוא משפחת הקהתי – על הארן ועל הכפרת ועל פרוכת המסך (במדבר ד׳:ד׳ ואילך); 3והוא מחנה יי׳. והם היו שומרים המבוא שלא יכנס אדם לפנים, 4כמו שכת׳ עליהם עצמם ״ולא יבואו לראות כבלע את הקדש״ (במדבר ד׳:כ׳).
1. אבל שלום בן קורא לא הזכיר שם וכו׳. דבריו צריכים עיון, שהרי כאן נרשמים הלויים ששמשו בתקופת עזרא, ובכן איזה חידוש יש בזה שלא נמצא אותו שלום ברשימת אלה שבימי דוד? יתירה מזו, הלא שם נרשמים המשוררים, וכאן השוערים; ובכן איזה הכרח יש ששלום זה היה מצאצאי הימן המשורר?
2. מזוזות בית קדשי הקדשים. ר״ל: הכניסה לקדש הקדשים.
3. והוא מחנה ה׳. ר״ל: הוא ״מחנה ה׳ ״ שבפסוקנו. אבל מה שנקרא בדרך כלל ״מחנה השכינה״ אינו מוגבל לקדש הקדשים.
4. כמו שכת׳ עליהם עצמם וכו׳. ר״ל: המקור לחומר הכניסה לקדש הקדשים הוא אותו פסוק, המתייחס לבני קהת עצמם.
Shallum son of Kore son of Ebiasaph son of Korah. This is the same Ebiasaph son of Korah mentioned above (6:22) in the section that begins, “These were appointed by David to be in charge of music” (6:16). Shallum son of Kore is not mentioned there, however. Perhaps he was a descendant of Heman, and the text elides the genealogy through the son of Ebiasaph son of Korah.
And his kinsmen of his clan, the Korahites, were in charge of the work of the service, guards of the threshold of the Tent. This means they were guards of the doorposts of the Holy of Holies, much as their ancestors of the Korahite family—that is, the Kohathite family—were responsible for the Ark, the cover, and the screening curtain (cf. Num 4:4–15). This, then, is the camp of the Lord. They would guard the entrance so that nobody would go inside, much as it says concerning themselves, “But let them not go inside and witness the dismantling of the Sanctuary” (Numbers 4:20).
שומרי הסיפים לאהל וג׳ – וכן שומר הסף (ירמיהו ל״ה:ד׳), הכל המפתן מן החדר, או הבית שהוא נוגע בארץ, וכן יאמר עוד: שומרי המבוא.
שומרי הספים לאהל – רוצה לומר: שומר מזוזות האהל.
ואבותיהם על מחנה י״י שומרי המבוא – רוצה לומר: כי אבותיהם של אלו היו שומרי המבוא על מחנה י״י שלא יכנס שם איש בלתי ראוי להכנס.
קרח ואחיו – הוא״ו בגעיא בס״ס.
הספים – מזוזות השערים כמו וסף השער (יחזקאל מ׳:ז׳).
המבוא – הפתחים שבאים דרך בם.
לבית אביו – משפחות בית אביו.
על מלאכת – המה היו ממונים על מלאכת העבודה וחוזר ומפרש שהיו שומרי מזוזות פתחי האוהל רצה לומר העזרה.
ואבותיהם וכו׳ – רצה לומר וכמו שהיו אבותיהם ממונים על מחנה ה׳ והיו שומרים לבל יבוא מי בפתחי העזרה שהיא מחנה שכינה.
שמרי הספים לאהל – פירש ששמרו על פתח ההיכל שלא יכנוס מי שאינו ראוי.
ואבותיהם על מחנה ה׳ שמרי המבוא – היינו גם אבותיהם היו שומרים במדבר על פתח אהל מועד (עיין רד״ק).
תרגום כתוביםמיוחס לתלמיד רס״גמיוחס לרש״ירד״קר״י אבן כספירלב״גמנחת שימצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אהכל
ופינחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים ה׳ עמו – (בשופטים ברמז ס״א). וישלח ה׳ איש נביא על ישראל זה פנחס.
ופינחס בן אלעזר נגיד היה עליהם – מלך ושר היה עליהם במדבר, כי לפנים ה׳ עמו – מאז ומקדם, נתגדל ונתגבר ממעשה זמרי וצדקתו עומדת לו לעד.
ואיני יודע היכן מצא מי שאמרא שהורידוהו מגדולתוב, לא מפי חבורה נזרקה אלא לשום חירוף אמר׳ וחרט הלבלר, ולא הבין כי נגיד הוא מלך כמו שאומר ביהודה: ולנגיד ממנו (דברי הימים א ה׳:ב׳) וכן הוא אומר על כל הכהנים הגדולים בני פנחס: נגיד בית האלהים (דברי הימים א ט׳:י״א; דברי הימים ב ל״א:י״ג).
א. כך במהדורת קירכהיים. בכ״י מוסקבה 853 (במקום ״מצא מי שאמר״): ״נמצא״.
ב. יתכן שכוונתו לדרשת חז״ל (בראשית רבה ס׳:ג׳) שכתוב ״היה עליהם״ לשון עבר להורות שנסתלקה ממנו רוח הקודש.
ופינחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים י״י עמו – שנתנבא לפנים ורבותינו אמרו הוא פנחס הכהן ועל שלא התיר ליפתח נדרו נסתלקה השכינה ממנו.
And Phinehas the son of Eleazar was the ruler over them in time past, the Lord being with him [This means] that he prophesied in time past, and our Sages said that this is Phinehas the priest, and because he did not annul Jephthah's vow, the Shechinah left him.
ופינחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים יי׳ עמו – רוצ׳ לומ׳: על משפחת הקרחי היה נגיד פנחס בן אלעזר 1לפנים בימי אבותיהם, כמו שהיה אלעזר אביו ממונה עליהם, כמו שאומ׳ 2״ופקדת משמרת״ וגו׳ ״אלעזר בן אהרן הכהן״ (השוו במדבר ג׳:ל״ב; ד׳:ט״ז); ואחריו היה פנחס בנו נגיד גם כן עליהם, 3כי היה יי׳ עמו והיה גדול מבני איתמר – לפיכך היה נגיד כל ימיו עליהם. 4ויש מרבותי׳ ז״ל שאמרו (פדר״א מז): פנחס זה אליהו; ואמת כי פנחס חיה ימים רבים, כי בימי פלגש בגבעה ראינו שהיה עדין חי, 5כמו שאמ׳ שם ״ופנחס בן אלעזר״ וגו׳ (שופטים כ׳:כ״ח), והיה אז ליציאת מצרים יותר משלש מאות שנה, 6והוא היה מיוצאי מצרים. ודרשו רבותי׳ ז״ל (בראשית רבה ס׳:ג׳) כי נסתלקה ממנו שכינה 7על שלא התיר נדרו ליפתח; וזהו שאמ׳ 8״נגיד היה עליהם״ – ״הוא עליהם״ אין כת׳ כאן אלא ״היה עליהם״. 9ואמ׳ ״לפנים יי׳ עמו״; אמרו (ירושלמי יומא ה׳:א׳): ״לפנים יי׳ עמו״ – 10בימי זמרי מחה ובימי פלגש בגבעה לא מחה, כלומ׳: בימי זמרי היה יי׳ עמו, והיה כח בידו למחות ומחה, והיה כפרה לישראל שלא כלו בימי זמרי, כי היה יי׳ עמו והיה כח בידו למחות; אבל בימי פלגש בגבעה לא היה כח בידו למחות, כי לא היה יי׳ עמו, כי כמה אלפים מתו מישראל עד שלא נצחו לבני בנימן (שופטים כ׳:ל״ה ואילך).
11ויש מפר׳ ״ופנחס בן אלעזר נגיד היה עליהם״ אינו זה פנחס הכהן, כי זה פנחס היה לוי; וזהו שאמ׳ ״לפנים יי׳ עמו״, כלומ׳: זה פנחס אינו אותו פנחס שהיה לפנים, כי אותו היה יי׳ עמו והיה שורה עליו רוח הקדש, וזה לא היה כן, אבל גדול היה ונגיד על הלוים. והפי׳ הנכון הוא מה שפרשתי.
1. לפנים בימי אבותיהם. במיוחס לתלמיד רס״ג: ״מלך ושר היה עליהם במדבר...וצדקתו עומדת לו לעד״.
2. ״ופקדת משמרת״ וגו׳. אין פסוק כזה, אך השוו הפסוקים שהפניתי אליהם.
3. כי היה יי׳ עמו והיה גדול מבני איתמר. נראה שאין הכוונה שהיה גדול מהם בשנים, שהרי אין מקור לכך. אלא, הוא מפרש שעלה פינחס לגדולה במידה שהיה ה׳ עמו, והיה איפוא נגיד על בני איתמר.
8. ״נגיד היה עליהם״ וכו׳. מכאן עד ״ואמ׳ ״ חסר בכת״י פריס ומינכן; ונראה דהיינו מחמת טעות-הדומות, לא מחמת שהוא תוספת. כי במדרש, ״נגיד היה עליהם״ משמש מקור למה שנסתלקה ממנו השכינה על שלא התיר נדרו של יפתח; וסביר, אם כן, שאותו מדרש היה בַפירוש בצורתו הקדומה, ורד״ק ציטט אותו כדי לתמוך בקביעתו זו. המיוחס לתלמיד רס״ג טוען בחריפות על מדרש זה שמשמעות ״נגיד״ היא מלך, לא נביא, ושאין איפוא הוכחה מלשון העָבר של ״היה״ שנסתלקה ממנו השכינה.
9. ואמ׳ ״לפנים ה׳ עמו״ – אמרו: ״לפנים ה׳ עמו״. כך ברוב כת״י; ושיעור הדברים: פירוש זה גם מתאים למה שכתוב ״לפנים ה׳ עמו״, שהרי דרשו ״לפנים ה׳ עמו״ וכו׳.
11. ויש מפר׳ וכו׳. במיוחס לר״י קרא אמנם נמצא שהיה לוי. אך הוא כותב ש״לפנים ה׳ עמו״ פירושו: אותו פנחס הלוי היה נביא אי פעם, כמו כמה נביאים שהיו להם רק נבואות מעטות ואחר כך הפסיקו לנבא; והוא שלא כפירוש שמזכיר רד״ק. וראו דברי המיוחס לרש״י, הנשמעים כדברי המיוחס לר״י קרא, שכן הוא מציג את הפירוש שפנחס זה היה פנחס הכהן רק בפירושו השני אשר הוא מצטט מרז״ל; משמע שלפי פירושו העיקרי פנחס זה היה רק לוי. ובכן, כשהוא כותב ש״נתנבא לפנים״, כוונתו היא שאותו פנחס הלוי היה אי פעם נביא, כדברי המיוחס לר״י קרא.
And Phinehas son of Eleazar was the chief officer over them in time past; the Lord was with him. This means: Phinehas son of Eleazar was chief officer over the Korahite family in time past, in the days of their ancestors, just as his father Eleazar was in charge of them, as the text says, “In charge of the duties … Eleazar son of Aaron the priest” (cf. Num 3:32; 4:16). Eleazar’s son Phinehas continued to be chief after him: because the Lord was with Phinehas and he was greater than the sons of Ithamar, he was chief over them his whole life. Some of our Sages, of blessed memory (Pirkei de-Rabbi Eliezer 47), say that Phinehas is the same as Elijah. And it is indeed true that Phinehas lived for a long time. For he was among those who left Egypt (Exodus 6:25); and in the days of the concubine at Gibeah, more than three hundred years after the exodus from Egypt, we see that he was still alive, as the text says there, “and Phinehas son of Eleazar …” (Judg 20:28). In a midrashic vein, our Sages, of blessed memory (Genesis Rabbah 60:3), say that the Divine Presence left him because he did not annul Jephtah’s vow, and that this is why the text says “was the chief officer over them”—not “is … over them,” but “was … over them.” And concerning [the phrase], “in time past the Lord was with him,” they say (y. Yoma 5a): “‘In time past the Lord was with him,’ for in the days of Zimri he protested (Numbers 25:7–8), whereas in the days of the concubine at Gibeah (Judg 19–21) he did not protest.” That is, because in the days of Zimri the Lord was with him, he had the strength to protest; so he did so. In fact, because the Lord was with him and he had the strength to protest, there was atonement for Israel in they did not die out in the days of Zimri. But in the days of the concubine at Gibeah he did not have the strength to protest, because the Lord was not with him; for several thousand Israelites had died by the time they defeated the Benjaminites (Judg 20:21–39). But some (?) explain that [the statement] “And Phinehas son of Eleazar was the chief officer over them” does not refer to Phinehas the priest, because this Phinehas was a Levite; and that is [precisely] the meaning of “in time past the Lord was with him.” That is, this Phinehas is not the one from time past, because the Lord was with that Phinehas in that the Divine Spirit rested on him. But such was not the case for this one, even though he was great and was chief officer over the Levites. The correct interpretation, however, is the one I have provided.
והיה פינחס בן אלעזר נגיד וממונה על אלו המשמרות בימים הקדומים והיה י״י עמו והנה נזכר בתורה כי הכהנים היו ממונים על משפחות הלוי להשים איש על עבודתו ועל משאו. ואחשוב כי פנחס האריך ימים מאד כי ברית י״י יתברך היתה אתו החיים והשלום בקנאו קנאת י״י יתברך על דבר פעור. והנה היה נגיד זמן מה על זה המנוי והיה זה בימי דוד שנבררו אז המשמרות. והנה היה פינחס כהן גדול בימי פילגש בגבעה. וכבר זכרנו בספר שופטים ובספר מלכים מה שיעיד על אורך חייו. ולזה אמר לפנים י״י עמו לפי שהוא היה מזמן קדום מאד כי בצאת ישראל ממצרים היה נולד פינחס לפי הנראה בפרשת וארא.
נגיד היה וכו׳ – היה ממונה על אבותיהם הקרחים בימים הקדמונים כי ה׳ היה עמו ולזה נבחר לנגיד.
נגיד היה עליהם – היינו בכניסתן לארץ.
ופינחס – בעת שנכנסו לארץ היה פינחס הראש.
וה׳ היה עמו – כמ״ש (במדבר כ״ה:י״ב) הנני נותן לו את בריתי שלום. ולחז״ל בזה דרש שאח״ז נסתלקה הימנו שכינה ע״י מעשה דבת יפתח, פי׳ מלת לפנים נדבק אל ה׳ עמו.
תרגום כתוביםילקוט שמעונימיוחס לתלמיד רס״גמיוחס לרש״ירד״קרלב״גמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״םהכל
זכריה בן משלמיה – בימי דוד היה שוער ושומר עם שלוםא אביו בחצר פתח אהל מועד. וזהו שאומר למטה: ויפול הגורל מזרחה לשלמיהו (דברי הימים א כ״ו:י״ד) כי בנין בית המקדש של שלמה היו לו פתחים הרבה, ויפול גורל זכריהו צפונה (דברי הימים א כ״ו:י״ד) ואביו היה במזרח בעניני {הבית} הראשון. [בומשלמיהו בן קרא מן בני אסף הוא (דברי הימים א כ״ו:א׳)] שלום בן קורא בן אביסף בן קרח (דברי הימים א ט׳:י״ט), שנאמר ובני קרח אסיר ואלקנה ואביאסף (שמות ו׳:כ״ד) שהיו במדבר על מלאכת העבודה לשחוט ולפשוט, ואבותיהם של אלו שלום ועקוב היו בימי משה שוערים סביב למשכן.
א. כך במהדורת קירכהיים. בכ״י מוסקבה 853: ״לשלום״.
ב. נוסף במהדורת קירכהיים, ואינו מופיע בכ״י מוסקבה 853.
All these that were chosen to be gate keepers in the gates were two hundred and twelve. These were reckoned by genealogy in their villages, whom David and Samuel the seer ordained in their set office.
תרגום כתוביםילקוט שמעונימיוחס לתלמיד רס״גמיוחס לרש״ירד״קרלב״גמצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״םעודהכל
המה יסד דויד ושמואל – אלו משמרות כהונה ולויה, גד החוזה ונתן הנביא התקינו מעשה הבית עם דוד. אסף הימן וידותון נתנבאו בימי דוד.
רמז תתרעח
אמר רב חסדא אמר רב חמא בר גוריא משה תקן להם לישראל שמונה משמרות, ארבעה משמרות מאלעזר, וארבעה משמרות מאיתמר, בא שמואל והעמידן על ששה עשר, בא דוד ושמואל והעמידום על עשרים וארבעה שנאמר המה יסד. מיתיבי משה תקן להם לישראל ששה עשר משמרות שמונה מאלעזר ושמונה מאיתמר, וכשרבו בני אלעזר על בני איתמר חלקום והעמידום על ב״ד שנא׳ וימצאו בני אלעזר רבים לראשי הגברים מבני איתמר ויחלקום.
כלם הברורים – שוערים בשערי הבנין שני מאתים ושנים עשר המה בחצריהם שהיו יושבים מתחלה בימי דוד ולכך מיושבים היו עכשיו, כי מקודם כך תקנום ויסדום דוד ושמואל איש על חצרו ומגרשו שיהיו כלם מיומנים כל שעה ומזומנים לעבודת הבית.
באמונתם – כמו במנתם, כלומר שהיו כל שעה מזומנים, וכן בלשון המשנה: שלא על אמונתו הלווהו (משנה בבא בתרא י׳:ח׳) והוא כמו על מנתו שזה לא היה בשעת מתן מעות.
המה יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם – בקיומם.
whom David and Samuel the seer established permanently – Heb. בֶּאֱמוּנָתָם, in their permanence.
כלם הברורים וגו׳ המה יסד דויד ושמואל הראה באמונתם – דוד ושמואל תקנו משמרות כהנה ולויה, ותקנו 1שלא להיות פחות ממאתים ושנים עשר. ופי׳ ״באמונתם״: 2בקיומם, שיסדו וקיימו זה, על דרך ״ומאמר אסתר קים״ (אסתר ט׳:ל״ב); וכן אומר כי הם יסדו וקימו הדבר שיהיה כן כל הימים. 3ואמונה לשון קיום הרבה ימצאו, כמו ״וארשתיך לי באמונה״ (הושע ב׳:כ״ב), ״אמונה אמן״ (ישעיהו כ״ה:א׳), ״והיה אמונת עתך״ (ישעיהו ל״ג:ו׳), ואחרים זולתם.
ורבותי׳ ז״ל אמרו (ירושלמי סוכה כ״ו:): ״באמונתם״ – 4אומנות גדולה היתה שם, שאין משמר נוטל ושונה בשדה אחוזה. ולא היו כל אלה מאתים ושנים עשר שומרים כאחד, אלא משבעת ימים לשבעת ימים היו באים כמו שהיו המשמרות קבועות. 5וזהו שאמ׳ ״לבוא לשבעת הימים מעת אל עת עם אלה״ (להלן פס׳ כה); 6כי גם אלה היו בחצריהם יושבים, כמו שאמ׳ ״המה בחצריהם התיחשם״, כלומ׳: בחצריהם 7שנתּנו להם בימי יהושע. והיו מתיחשים כל אחד ואחד לבית אבותיו לדעת באי זו עיר ישבו אבותיו, והיו באים לירושלם למשמרות הידועות להם כמו שתקנו להם.
1. שלא להיות פחות ממאתים ושנים עשר. ר״ל: שלא יהיו פחות מרי״ב שוערי סיפים בין כל משמרות הלויים; ראו המשך הדיבור. וכך מפרש המיוחס לר״י קרא. המיוחס לתלמיד רס״ג כותב שכולם היו צריכים להיות מזומנים כל שעה (וראו שם איך שהוא לומד כך מהמילה ״באמונתם״); אך סביר שאין הוא חולק על מה שעבדו במשמרות.
2. בקיומם. כך במיוחס לרש״י ובמיוחס לר״י קרא. והשוו לעומת המיוחס לתלמיד רס״ג.
3. ואמונה..ואחרים זולתם. השוו פירושיו לכל אלה הדוגמאות, וספר השרשים ערך ״אמן״.
4. אומנות גדולה וכו׳. על ״אומנות״ מפרש ה״פני משה״ על הירושלמי: ״מלאכה גדולה וחכמה היתה שם״ בזה שתקנו כ״ד משמרות. לפי הגישה הרווחת בביאור הירושלמי, החכמה היא בכך ששדה אחוזה שהוקדש ולא נגאל עד היובל הופך להיות של כהני המשמר המשרתים בתחילת היובל (ראו ויקרא כ״ז:כ׳-כ״א ורש״י שם, אם כי לא כך נשמע מה״פני משה״ בפירושו המחודש על הירושלמי שם); ובכן, כדי שלכל משמר תהיה הזדמנות להרויח משדות כאלה, תקנו כ״ד משמרות, כי בכך יוצא שכל משמר ישרת בתחילת היובל פעם אחת קודם שמשמר אחד ישרת אז פעם שניה. בביאור החשבון ראו מפרשי הירושלמי; אך הוא דורש עיון נוסף.
5. וזהו שאמ׳ ״לבוא...עם אלה״. ר״ל: ממה שכתוב בפסוק כה ש״אחיהם״ היו באים לעונות של שבעת ימים ״עם אלה״, נשמע שגם ״אלה״ באו רק לעונות של שבעת ימים, לפי קביעת המשמרות. נראה שאותם ״אלה״ הם כל השוערים שנזכרו עד פסוק כה, ושיחד עם ״אחיהם״ הם עולים לרי״ב; וכן מפרש המיוחס לר״י קרא.
6. כי גם אלה היו בחצריהם יושבים וכו׳. ר״ל: כמו שאחיהם הנזכרים בפסוק כה היו ״בחצריהם״ כל זמן שלא היו בני משמרותיהם עובדים, והלכו לעבוד רק ״לשבעת הימים מעת אל עת״, כך ״אלה״ היו נמצאים בחצריהם, ולא עובדים תמיד, כמו שכתוב כאן ״המה בחצריהם״. על משמעות המילה ״חצריהם״ לפי פירושו של רד״ק ראו הצעתו של מ׳ אייזמן, דברי הימים א, ע׳ 154.
7. שנתנו להם בימי יהושע וכו׳. ר״ל: משמעות ״התיחשם״ היא שישבו באותם מקומות שישבו בהם אבותיהם, וגם שקבעו את משמרותיהם על פי משמרות אבותיהם.
All these who were selected … David and Samuel the seer established them when they set things in place (be-emunatam). David and Samuel instituted shifts of priests and Levites and established that [together, the gatekeepers at the thresholds] should not amount to fewer than two hundred and twelve [Levites]. The sense of be-emunatam is be-qiyyumam (=when they set things in place), meaning that they established this and set it in place, as in: “And Esther’s ordinance set in place (qiyyam)” (Esth 9:32). What the text is saying here, then, is that they established the matter, and they set in place that it be like this for all times. Many cases can be found where emunah has the sense of qiyyum, such as “And I will espouse you with emunah (=permanence)” (Hos 2:22), emunah omen (=have been steadfastly fulfilled; Isa 25:1), “emunat ‘ittekha (=your capacity to endure) shall be” (Isa 33:6), and others besides these. But our Sages, of blessed memory (y. Sukkah 26b), concerning be-emunatam, say that there was an expertly devised system (umanut gedolah) in place there, which assured that no one shift would preemptively receive a second opportunity for appropriating land-holdings. Now these two hundred and twelve did not all serve guard-duty at once. Rather, consistent with the schedule of the shifts, a new shift would come every seven days. This is what is meant by: “to come every seven days, according to a fixed schedule, as did these (‘im elleh)” (v. 25). For these [Levite gatekeepers] too lived in villages of their own, as the text says, “they were in villages that accorded with their genealogy.” This means the villages given to them in the days of Joshua: each of them would trace his lineage to his ancestral house to find out in which city his ancestors lived. They knew, however, to come to Jerusalem for the shifts that were assigned to them.
כלם הברורים לשוערים וגו׳ – כל הלוים שהיו ברורים ונבחרים להיות שוערים במזוזות הבית היו מאתים ושנים עשר והנה בס׳ עזרא זכר כי מספרם היה מאה ושבעים ושנים. ואמר המה בחצריהם התיחשם. לפי שכבר בנו להם חצרים סביבות ירושלים כדי שיהיו קרובים.
המה יסד דוד וגו׳ – רוצה לומר: שיסוד אלו המשמרות להיות בזה האופן יסדו דוד ושמואל מפני היותם נאמנים לי״י יתברך ראו לסדר זאת העבודה באופן שלם וידמה ששמואל בהיות דוד עמו בהיותו בורח מפני שאול התעוררו הוא ודוד לסדר זה הענין בזה האופן. וכאשר מלך דוד הוציא זאת המחשבה לפעל. ואז יסדו.
הברורים – ענין בחירה.
יסד – כמו תקן כי התקנה אל קיומה היא כמו היסוד אל הבנין.
הרואה – הנביא על כי רואה במראה הנבואה.
באמונתם – ענין קיום וכן והיה אמונת עתך (ישעיהו ל״ג:ו׳).
כולם הברורים – ר״ל מספר כולם של הנבררים להיות שוערים לשמור בספים היו מאתים וי״ב ובנחמיה נאמר מספר פחות כי לא חשב שם רק השומרים במחנה לויה הוא הר הבית וכאן כלל כולם.
המה בחצריהם – המה מן היושבים בחצריהם סביבות ירושלים להיות קרובים לבוא לבה״מ.
התיחשם – והיה להם ספר יחוסם.
המה יסד – ר״ל במספר הזה יסד דוד ושמואל הנביא להיות מתקיים בתקנת קיומם לבל יפחתו מרי״ב שוערים.
המה בחצרים התיחשם – פירש יחוסן נכתבו על שם חצריהם שהיו נקראין בשמותן על שם עריהם וחצריהם.
יסד דויד ושמואל הראה באמונתם – אמונה הוא ענין קיום והיינו שיסדו לקיום עולם שזה יהיה שוער וזה משורר (עיין רד״ק).
כולם הברורים – שהיו נבחרים לעמוד על הסף לשמור השערים.
מאתים ושנים עשר – כשתחלקם לשבעת הימים, יהיו שלשים לכל יום, והם כ״ד לכ״ד משמרות, וששה לששה התמנות שהם עליהם, א] על הלשכות, ב] על האוצרות (פסוק כ״ו), ג] על כלי העבודה (פסוק כ״ח), ד] על הכלים והסולת והיין וכו׳ (פסוק כ״ט), ה] על מעשה החבתים (פסוק ל״א), ו] על לחם המערכת (פסוק ל״ב). או י״ל שעמ״ש בפסוק כ״ט היו שנים ממונים, אחד על הכלים ואחד על הסולת והיין וכו׳ ותוציא מהם מעשה החבתים.
המה בחצריהם התיחשם – התיחשם היו לפי מושבם בעריהם.
המה (אשר) יסד דוד – ונשארו באמונתם ובקיומם, כי הם ובניהם היו על השערים לבית ה׳ – אחר שנבנה הבית.
ולבית האהל – קודם שנבנה והיה אהל מועד.
תרגום כתוביםילקוט שמעונימיוחס לתלמיד רס״גמיוחס לרש״ירד״קרלב״גמצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״םהכל
from time to time from seven to seven, each watch in its week.
ואחיהם שהיו בחצריהם יבאו לשבעת הימים מעת אל עת עם אלה – רוצה לומר: שהמשמר האחד יעבוד עבודתו שבעת ימים ולשבעת הימים יבא המשמר הבא אחריו וכן בזה הדרך על סוף כל המשמרות ואחר ישובו בסבוב.
ואחיהם – חבריהם של הנזכרים למעלה היושבים בחצריהם עליהם לבוא לשמור על שבעת הימים.
מעת אל עת – בעת שבאו אז ילכו בכלות שבעת הימים ויבואו אחרים במקומם.
עם אלה – ר״ל גם אלה הנזכרים בשמם יבואו בבוא עתם ויתעכבו שבעת ימים.
ואחיהם בחצריהם – היינו אותן שחשב היו יושבים בירושלים, ואחיהם ישבו בחצריהם והיה עליהם מעמדות לעתים שיבואו למקדש לשרת שם שבעת ימים מעת לעת עם אלה הנזכרים שהיו יושבי ירושלים.
ואחיהם בחצריהם – שכל שבוע באו לוים אחרים אל משמרתם, ומזה מבואר כמ״ש למעלה שרק כ״ד לוים הוצרכו בכל יום למשמרות, וששה היו ממונים על שאר דברים, ובזה לא באו שוערים בכל שבוע רק קס״ח, כי מבואר לקמן (כ״ג:ה׳) שהיו ארבעה אלפים שוערים, והמשמורות היו מתחלפות בכל כ״ד שבועות כנודע, א״כ כ״ד פעמים קס״ח, הם ארבעת אלפים ל״ב, והיו באמת ד׳ אלפים ל״ב שוערים, ופורתא לא דק, והמותר מן קס״ח עד רי״ב, שהם ארבעה וארבעים, שעולים לכ״ד משמורות לאלף נ״ו, היו מיתר הלוים שהיו מופקדים על בית ה׳. ובזה תראה שחשבון ספרינו מתאים עם חשבון הנמצא בנחמיה (י״א:י״ט) שהיו השוערים מאה שבעים ושנים, וכשתוציא מהם הממונים שלום ועקוב וטלמון ואחימן נשארו קס״ח שוערים, ושם לא חשיב הממונים על האוצרות והכלים ויתר דברים שחשב בכאן, לכן לא חשב רק קס״ח לוים, ובכאן חשב השוערים והממונים ביחד והיו מאתים ושנים עשר, קס״ח לשוערים וארבעים ושנים לששה ממונים בכל יום, ושנים שהיה ממונה א׳ הכולל על השוערים, וממונה א׳ על הממונים.
תרגום כתוביםמיוחס לרש״ירלב״גמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״םהכל
for the four chief gate keepers were in a set office. These were the Levites. They were also over the chambers and over the treasuries in the house of God.
תרגום כתוביםמיוחס לתלמיד רס״גרד״קרלב״גמנחת שימצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״םעודהכל
כי באמונה – מיומנים היו אלו גבורי השוערים שלום ועקוב וטלמון ואחימן ולא היו זזים מבית המקדש.
הם הלוים – ד׳ אלפים היו על הלשכות ועל כל אוצרות בית האלהים (דברי הימים א כ״ג:ה׳).
כי באמונה המה ארבעת גברי השערים – 1לא היו ארבעה לבד, אלא ארבעה גבורים ממונים על האחרים להיות שומרים השערים.
1. לא היו ארבעה לבד וכו׳. בכוונתו נראה שאין להבין שהיו רק ארבעה שוערים הראויים להיקרא ״גבורים״, אלא ״גברי השוערים״ פירושו: הממונים על השוערים.
The four gatekeepers of distinction were set in place. It is not that there were only four, but rather that there were four of distinction appointed to supervise the others in guarding the gates.
כי באמונה המה ארבעת גבורי השוערים – אשר בכל רוח ורוח והם היו ממונים לשמור הלשכות ואוצרות בית האלהים ובלילה.
ועל האצרות – במקצת ספרים חסר וא״ו קדמאה ומסורת איוב ל״ח מסייעא להו דהתם נמסר י״א מלא ולית דין בגוייהו ברם צריך למידע דבירמיה נ״א נמסר אוצרות ד׳ מלאים בלישנא בקריאה ותו איכא התם מסרה אחריתי בלישנא אחרינא ואיכא בינייהו שכנת על מים רבים רבת אוצרת דללישנא קמא מלא דמלא וללישנא בתרא חסר וא״ו תנינא ואיכא בינייהו נמי ואוצרה על אוצרות (נחמיה י״ג) דללישנא קמא חסר וא״ו קדמאה וללישנא בתרא מלא דמלא והנך תרתי מסראתא דירמיה לא פליגי אמסרה דאיוב דבאיוב קא מסיר אוצרות דצד״י דלהון שו״א ובירמיה מסיר אוצרות דצד״י דלהון קמץ ותו צריכנא לאודועי דבמסורת איוב כתיב ויוצא אסא את כל אוצרות. ושיבושא הוא דצ״ל ויוצא משם וגו׳ (מלכים ב כ״ד).
כי באמונה – כי הדבר הזה היה בתקון המתקיים לבל יבטל מי משמרו.
המה – ר״ל גם המה ארבעת גבורי השוערים והם שלום וכו׳ שזכר למעלה גם יתר הלוים אין מי בהם שיבטל משמרו.
והיו – השוערים היו גם ממונים על הלשכות ועל האוצרות של בית האלהים.
כי באמונה המה ארבעת גברי השערים – היינו שלום, עקוב, טלמון, אחימן. והיה הקיום עליהם להיות שוערים לעולם ומפרש ואילך העבודות המוטלים עליהם ועל שאר הלוים.
והיו על הלשכות – לשכת הטלאים וכדומה.
ועל האוצרות – היינו קדשי מזבח וקדשי בדק הבית.
כי באמונה המה – שהיו נאמנים, ולכן היו הם השוערים וגם היו הממונים על הלשכות וכו׳, שעל כל א׳ היה די בממונה א׳ כי היו נאמנים.
תרגום כתוביםמיוחס לתלמיד רס״גרד״קרלב״גמנחת שימצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״םהכל
and they were [appointed] over the key[s] over the key[s] of the forecourt.
and every morning to open.
1והם על המפתח ולבקר לבקר – פי׳: לפתח השערים 2בבקר בבקר; וו״ו ״לבקר״ 3כפ״ה רפה בלשון ישמעאל.
1. והם על המפתח וכו׳. דיבור זה חסר בכת״י פריס, וסביר שהוא מתוספותיו של רד״ק. הדיבור נעלם גם מהסופר שהכניס את התוספות בשוליים של כת״י פריס; ולכן הוא חסר גם בנדפס, המבוסס על אותו כת״י.
2. בבקר בבקר. ר״ל: בכל בוקר. על למ״ד במקום בי״ת ראו מכלול מ״ה:-מ״ו.
3. כפ״ה רפה בלשון ישמעאל. ראו מכלול מ״ד. בשם ראב״ע. בביאור הענין ראו לאחרונה ל׳ חרל״פ, תורת הלשון של ראב״ע ע׳ 237-242 והמחקרים הנזכרים שם (אך דוגמה זאת עדיין דורשת הסבר לפי כל ההצעות הנזכרות שם).
And they were in charge of the key ve-la-boqer la-boqer. This means: to open the gates every morning (ba-boqer ba-boqer): the vav of la-boqer is like the soft fah in Arabic.
ילינו – ילינו סביבות בית האלהים לשמרו כי עליהם המשמרת כמו שזכרה התורה בפרשת מדבר סיני ובפרשת נשא והם על מפתח השערים בבקר בבקר.
וסביבות וכו׳ – כ״א בבוא עת משמרתו.
כי עליהם משמרת – עליהם מוטל לשמור את הבית.
על המפתח – על פתיחת השערים.
ולבוקר לבוקר – ר״ל יפתחו בכל בוקר.
וסביבות בית האלהים ילינו – היינו שהיו שומרים בלילה וממונים לפתוח השערים בבקר בבקר.
וסביבות בית האלהים – דהשמירה היה בלילה כדעת הרמב״ם בפ״ח מה׳ בהב״ח (עי׳ במ״ל שם).
והם על המפתח ולבקר – ר״ל לפתוח בכל בקר.
תרגום כתוביםמיוחס לתלמיד רס״גמיוחס לרש״ירד״קרלב״גמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״םהכל
(כח-כט)ומהם על כלי העבודה – כמו ששנינו (תמיד ה׳:ג׳): חלונות היו שם וכותבא עליהם תשמיש הכלים.
על כלי העבודה – הטני והכוז ושאר כלי עבודת התמיד, כאשר שנינו: נכנסו ללשכת הכלים והוציאו משם תשעים ושלשה כלי שרת כלי כסף וכלי זהב השקו את התמיד בכוס של זהב (תמיד ג׳:ד׳).
כלי הקדש – מחבות ומרחשאות כף וכסויה בזך ומחתה עשרונות הינין, כלי שרת ענינו המנחות הלוגין היציקות הבלילות, כלי שרת שאין להם מספר ואעפ״כ במספר יביאום ובמספר יוציאום – את כלי השרת והכנורות והנבלים, כמו שנאמר: וכלי הקדש וחצוצרות התרועה (במדבר ל״א:ו׳).
א. צ״ל ״וכתוב״, וכ״ה לפנינו במשנה.
ומהם על כלי – כלי שרת במספר יוציאום ובמספר יביאום.
And some of them were in charge of the service vessels כְּלֵי הָעֲבוֹדָה, the service vessels – they would take them out by number and bring them by number.
ומהם – ומהלוים היו קצתם ממונים על כלי העבודה כמו המזרקים והמחתות והיעים ומה שדומה להם והם יביאום אחר העבודה ללשכה המיוחדת להם במספר ובמספר יוציאום משם בבקר לעבוד העבודה כמנהג הפקיד על שמירת דבר מה. ומהם היו ממונים על הכלים כולם שהיו המקדישים לבית י״י ועל כל כלי הקדש, כמו.
ומהם – מן השוערים היו ממונים על כלי העבודה כמזרקים ומחתות והדומים.
יביאום – מלשכת הכלים אל מקום המזבח.
יוציאום – משם אל הלשכות והכל נעשית על ידיהם.
ומהם על כלי העבודה – היינו צ״ג כלי שרת שהיו מוציאים בכל יום.
על כלי העבודה – כלי שרת.
על הכלים – כמו כלי שיר.
ועל כל כלי קדש – כמו אורגי פרכת ואורגי בגדי כהונה, כמ״ש במשנה דשקלים (ה׳:א׳) ט״ו ממונים שהיו במקדש.
תרגום כתוביםמיוחס לתלמיד רס״גמיוחס לרש״ירלב״גמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״םהכל
Some of them also were appointed over the furniture, and over all the holy vessels, and over the fine flour, and the wine, and the oil, and the frankincense, and the spices.
ומהם – קשות הנסך ומה שידמה להם ועל הסלת והיין והשמן אשר קנו אותם למנחות לקרבנות צבור ועל הלבונה שהיתה לצורך לחם הפנים ולמנחת העומר ועל הבשמים שהיו לצורך מעשה הקטרת.
על הכלים – יתר הכלים שאינם כלי העבוד׳ והם כלי בשול וכדומה.
כלי הקדש – שולחנות ומנורות והדומי׳.
ועל הסולת וכו׳ – הסולת והשמן למנחות והיין לנסכים והלבונה לתת בבזיכין על מערכת לחם הפנים והבשמים לקטורת.
על מעשה החבתים – מעשה מחבת. 1והדגש תמורת הנח אשר ב״שרידים״ (יהושע י׳:כ׳) שהוא משקלו; וכן ״כי שם ארם נְחִתִּים״ (מלכים ב ו׳:ט׳) ששרשו ״נחת״, והדגש בו תמורת הנח אשר ב״שרידים״.
1. והדגש תמורת הנח וכו׳. ראו מכלול ע״ח:-ע״ט:, קנ״ו.; וראו לעיל א׳:ז׳ הערה ד״ה ״בנחות״. כוונתו היא שאות הנח יו״ד, הרגילה להופיע במשקל זה (כאן: לפני התי״ו) ולהאריך את החיר״ק, אינה נמצאת; ובמקום ההארכה נדגשה התי״ו.
Were entrusted with ma‘aseh ha-ḥavittim (החבתים). [This means]: ma‘aseh maḥavat (=making the griddle cakes). The gemination [of the tav] takes the place of the vowel-letter exemplified in [the word] seridim (שרידים; =fugitives; Jos 10:20), which represents its pattern. The same is true in [the phrase], “for the Arameans are neḥittim (נחתים; =encamped) there” (2 Kings 6:9): the root is nḥt, and the gemination [of the tav] takes the place of the vowel-letter exemplified in seridim.
באמונה על מעשה החבתים – הנה מנחת כהן גדול היתה נקראת מנחת חבתים לפי שהיתה נעשית על מחבת בשמן כמו שנזכר בפרשת צו את אהרן.
החביתים – מלשון מחבת והוא שם כלי מה.
באמונה – בקיום חזק היה ממונה על מעשה החבתים והם המנחות מעשה מחבת מעשירית האיפה הקרב בכל יום מחציתה בבוקר ומחציתה בערב והיה הוא ממונה עליו להזכיר ולזרז להיות קרב בזמנו.
באמונה – על מעשה החביתים לפי שהוא טרחא יתרה וקודמת אפילו לתרומת הדשן לכן הזכיר כאן אמונה.
מעשה החבתים – מעשה מחבת.
תרגום כתוביםמיוחס לתלמיד רס״גרד״קרלב״גמצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״םהכל
ומן בני הקהתי – מן אחי הממונים על מעשה החבתים היו ממונים על לחם המערכה והוא לחם הפנים להכין אותו בכל שבת ושבת והנה הוא נאפה קודם השבת וביום השבת היה עורך אותו הכהן על שלחן הזהב ומסיר אז את לחם הפנים אשר היה בו.
הקהתי – בחט״ף קמ״ץ הקו״ף.
שבת שבת – הראשון בפת״ח הבי״ת אע״פ שלא ידמה סמוך והוא אחד מן ד׳ פתחי״ן עפ״ה וסימן נמסר בריש ס׳ בהר סיני ובמסרה כ״י נמסר שבת ה׳ פתח ויש בתוכם שבתון שבת קדש (פ׳ בשלח) ואי הכי הוו להו חמשה וכן הובאו כלם בספר מכלול דף ר״ט.
המערכת – מלשון עריכה וסדור.
מן אחיהם – של בני קרח הנזכרים למעלה שגם המה מבני קהת.
על לחם וכו׳ – היו ממונים על לחם הפנים הערוך על השלחן להכין אותה בכל שבת ושבת.
בלשכות פטורים – שהיו פטורים מכל מלאכה.
כי יומם ולילה עליהם במלאכה – ללמד מלאכת השיר והמוסיקא.
תרגום כתוביםמיוחס לתלמיד רס״גרלב״גמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהכל
And these are the singers, heads of fathers' houses of the Levites, who dwelled in the chambers and were free from other service; for they were employed in their work day and night.
תרגום כתוביםמיוחס לתלמיד רס״גמיוחס לרש״ירד״קרלב״גמנחת שימצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אעודהכל
ואלה המשוררים ראשי אבות ללוים – הם אסף והימן ואיתן שאמר למעלה (פרק ו׳).
בלשכות פטורים – פוטרים, אין להם עבודה אחרת כי אם לשורר וללמד טעמי השירים ונגינתם. ויש אומרים פטורים ממש מכל עבודה אחרתא.
א. ראה בפירוש לעיל ו׳:ט״ז.
ואלה המשוררים וגו׳ – פטורים מכל דבר המלאכה כי אם לשיר שירה.
And these are the singers, etc. who were exempt from any manner of work, except to sing a song
ואלה המשררים... פטורים – כלומ׳: היו יושבים בלשכות 1והיו פטורים משאר מלאכות, כי במלאכת השיר היו מתעסקים יומם ולילה.
1. והיו פטורים וכו׳. השוו המיוחס לתלמיד רס״ג והמיוחס לרש״י. והשוו לעומת התרגום. המיוחס לר״י קרא מפרש אותו על כל הלויים, לא רק המשוררים; ולדעתו משמעות ״לשכת פטורים״ היא שבמחנה לויה היו פטורים מלעזור אחד לשני, כי כולם היו עסוקים תמיד במלאכתם. כעדות לכך, הוא מצטט את הביטוי ״כי לא פטר יהוידע הכהן את המחלקות״ בדברי הימים ב כ״ג:ח׳, אשר ממנו נשמע שכל הלויים לא נפטרו ממלאכתם עד הרגע הסופי (וראו גם המיוחס לרש״י שם).
These are the musicians … free. This means that they would sit in the offices, free of other duties, because they were involved in musical duties day and night.
ואלה המשוררים וגו׳ – בלשכות אשר בבית המקדש היו משולחים ואינם סוגרים דלתות הלשכות אבל היו פתוחות כי יומם ולילה עליהם במלאכה וכבר זכר תחלה קצת ראשי אבות המשוררים והם מתניה בן מיכה ובקבקר ועובדיה בן שמעיה וברכיה בן אסף.
ואלה המשוררים – רצה לומר אבל אלה המשוררים הנזכרים למעלה שהם ראשי האבות הלוים והם שמעיה וחביריו המה ישבו בתמידות בלשכות ללמד מעשה השיר ופטורים הם משאר עבודת בית ה׳ כי יומם ולילה מוטל עליהם לעסוק במלאכת השיר ואינם פנוים כמו השוערים לעסוק עוד בעבודה אחרת.
בלשכות פטורים – הלשכה נקראת פטורים על שם יושבי הלשכה שהיו פטורים מן שאר עבודות, ומפרש ואילך כי יומם ולילה וגו׳.
תרגום כתוביםמיוחס לתלמיד רס״גמיוחס לרש״ירד״קרלב״גמנחת שימצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אהכל
ובגבעון ישבו אבי גבעון – לפי שדילג ופסק מעשה שאול על כל מעשה השבטים הראשונים וגלות בבל וספר ענין היושבים ראשונים ופסק בדבריו, לכן מתחיל עתה הפרשה ומספר ענינו של שאול ותולדתו ומיתתו כדי להסמיך מיתתו וענינו למלכות בית דוד אשר מלך אחריו ומה שחיסר בענין הראשון מזכיר אחריו.
ובגבעון ישבו וגו׳ – פרשה זו הזכיר למעלה (ח׳:כ״ט), 1והפסיק בענין הלוים והכהנים 2שישבו בירושלם על משמרותם; ועתה שב להזכירה להזכיר יחש שאול על הסדר וענינו היאך היה, וכי הוסבה המלוכה ממנו לדוד בן ישי. 3ומכאן ואילך הולך ומספר דברי מלכי יהודה על הסדר, זה אחר זה, עד הגלות.
1. והפסיק...ועתה שב להזכירה להזכיר יחש שאול. כעין זה מפרשים המיוחס לתלמיד רס״ג והמיוחס לר״י קרא. לשון המיוחס לר״י קרא היא שהוצרך הכתוב ״לשבר לנו את האוזן״, ולחזור על יחס שאול קודם סיפור מלחמת שאול והפלשתים שבפרק י.
2. שישבו בירושלם על משמרתם. ר״ל: כשהיה התור שלהם לעבוד. אבל לא ישבו כולם בירושלים באופן קבוע, כמו שכותב רד״ק בפירושו לפסוק כב.
3. ומכאן ואילך הולך ומספר דברי מלכי יהודה...עד הגלות. השוו דבריו בהקדמה על מטרת הכללת הספר במקרא.
And in Gibeon there lived, etc. The text presented this section above (8:29), but it interrupted with the matter of the Levites and priests who lived in Jerusalem during their shifts. So now it presents it again, for the purpose of recording the progeny of Saul in proper sequence and an account of his fate and of the transferring of the kingship from him to David son of Jesse. From that point onward, it proceeds to relate the history of the Judean kings in order, one after the other, until the exile.
ובגבעון שבו וגו׳ – ידמה שגם זה היה בימי נחמיה ולזה אמר בסוף ואף הם נגד אחיהם ישבו בירושלים עם אחיהם. ר״ל שכנגד מה שעשו אחיהם שעשירית העם ישבו בירושלים (נחמיה ז׳) כן עשו יושבי גבעון שהבדילו מהם העשירית להתנדב לשבת בירושלים.
ובגבעון ישבו וגו׳ – מכאן עד אלה בני אצל שבסוף הפרשה הוזכר כמו כן בפרשה של מעלה סימן ח׳ ועיין בפירש״י שם ורד״ק כאן.
יעואל – יעיאל ק׳.
ושם אשתו מעכה – בכמה דפוסים אחרונים כתוב ושם אחתו וזהו טעות מהמחוקקים כי בכל ספרים כ״י וגם בדפוסים ראשונים כתוב אשתו וכן כתיב בפרשה שלמעלה סימן ח׳.
ובגבעון ישבו – כל הפרשה ההיא כתובה למעלה בהזכירו מי מבנימין ישב בירושלים ומי בגבעון והולך ומספר הכהנים והלוים היושבים בירושלים ועתה על כי בא לספר ממלכות דוד הבאה אחרי מות שאול לזה התחיל לספר שוב מהתחלת יחוס שאול.
אבי גבעון – שר של גבעון ושמו יעיאל.
שב להזכיר מושבות גבעון בכדי להזכיר פרשה שלאחריה ופלשתים נלחמו.
ובגבעון ישבו – זה כבר נזכר למעלה סימן ח׳, ושם פירשנו, ולא נודע מדוע חזר זה שנית, ומדוע לא העתיק פה רק עד אצל, ולמעלה כתב גם בני עשק אחיו, ועז״א (פסחים ס״ב:ב׳) שמאצל לאצל היו להם ד׳ מאות גמלי טעונים מדרשות. ויתר השנוים שבין פה ולמעלה, התבאר למעלה, וא״צ לכפול הדברים.
תרגום כתוביםמיוחס לתלמיד רס״גרד״קרלב״גמנחת שימצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״םהכל
אשבעל – הוא איש בושת ולכך כינהו בושת לפי שבעל לשון אדני הוא וכינהו בושת ל׳ גנאי.
Eshbaal That is Ish Bosheth, and he is nicknamed "bosheth," because "baal" is an expression of lordship, and he nicknamed him "bosheth," an expression of disgrace.
ונר הוליד את קיש וגו׳ – שב להזכיר כל זה היחש כדי להגיע לדבר מלכות דוד לפי שזה הספר הוא דברי הימים למלכי יהודה ולזה הוצרך להזכיר מיתת שאול ובניו ומפני שהיה מזכיר מיתתם רצה להזכיר תולדות הנשאר מזרעו עד שיכלה אל אצל שברך אותו י״י יתברך הוא ואחיו ברבוי הבנים כמו שקדם.
אשבעל – הוא איש בושת שמלך תחת שאול והוא ישוי האמור בשמואל א׳.
מריב בעל – זה מפיבושת א״ר יצחק בר שמואל מנרבונא משעה שעבדו ישראל את הבעל נקרא הבעל שם בושת דכתיב לקטר לבושת לקטר לבעל (ירמיהו י״א:י״ג) כי הבעל הוא בושת וגדעון נקרא ירובעל על שסירב לו בעל (שופטים ו׳:ל״ב), ונקרא ירובשת דכתיב על אבימלך מי הכה אבימלך בן ירובשת וגו׳ (שמואל ב י״א:כ״א) בספר שמואל ונקרא ירובשת וירובעל, כי בעל ובשת אחד הוא.
Merib-Baal That is Mephibosheth (II Sam 4:4). Said Rabbi Isaac the son of Samuel of Narbonne: From the time that Israel worshipped the Baal, the Baal was called by the name of Bosheth (shame), as it is written (Jer. 11:13): "altars for the shameful thing, etc.," for the Baal is a shameful thing. Gideon was called Jerubaal, based on the expression (Jud. 6:32): "Let Baal contend with him." He was also called Jerubesheth, for it is written concerning Abimelech: "who smote Abimelech the son of Jerubesheth, etc." in the Book of Samuel (II 11:21). He is called Jerubesheth and Jerubaal, because Baal and Bosheth are synonymous.
מריב בעל – הוא מפיבושת.
מקבילות במקראתרגום כתוביםמיוחס לרש״ימצודת דודהכל
(מא)וּבְנֵ֖ימִיכָ֑הפִּיתֹ֥ןוָמֶ֖לֶךְוְתַחְרֵֽעַ׃
And the sons of Micah: Pithon, and Melech, and Taharea.